הסיפור הוא של כולנו!
זה עלול ליפול עליך בבום, כשאתה לא מוכן, וזה גם עלול להסתנן אל תוך חייך אט־אט.
זו יכולה להיות אימא שחטפה לפתע אירוע מוחי. בכמה דקות היא איבדה את עולמה, ואתם – את עולמכם. היא כבר לא היא.
זו עלולה להיות התגשמות הפחד של כל הורה – ילד שנפגע בתאונה ואיבד את יכולותיו הפיזיות, הקוגניטיביות, ילד שכבר לא ירוץ יותר וגם לא יצחק במשובה.
זה עלול להיות אבא ששכח את הטלפון בבית, והוא שכח ששכח אותו והוא לא מבין על מה את מדברת בכלל ומדוע אתה בא אליו בטענות.
זו עלולה להיות אימא שמפסיקה בהדרגה לבשל את המאכלים שהיא כל כך אוהבת להגיש לילדיה האהובים, לבעלה, ועל אפייה בכלל אין מה לדבר איתה, אין לה כבר מושג איך עושים בצק, והיא מתאמצת להיזכר ואחר כך אפילו על המאמץ הזה מוותרת, ואז הרופא מצלצל ושואל מדוע אבא לא הוציא את התרופות שלו מבית המרקחת כבר כמה חודשים…
ואצלך לפתע נדלקת נורה אדומה, והיא מהבהבת, ואת ואתה רואים כיצד לאט לאט ההורים החזקים, אלו שחיבקו אותך בלילות בהם פחדת, הופכים בעצמם למסוגרים, מפוחדים אולי, שוקעים אל תוך תוכם, מתרחקים מפעילות, ומה שאתם הילדים מתחילים לחוות אפילו לא קרוב למה שהכרתם.
כל פגיעה, בכל גיל, מכל אירוע טרגי כלשהו, או ממחלה מכרסמת, שהופכת את האדם לתלוי בעזרת הזולת לביצוע פעולות יומיומיות ו/או תשוש נפש הזקוק להשגחה צמודה, מכלילה אותו תחת הקטגוריה הקשה של "סיעודי", והיא סוחפת עימו את כל אוהביו.
אז כן, זה קרה גם לנו, ולכן אנו כאן.
איך הגענו לכאן? – ביום בהיר אחד הגיעה אל כל אחת מאיתנו, בזמנה ובנסיבותיה, ההבנה הבלתי נמנעת שהוריה כבר לא צעירים, לא עצמאיים באופן מלא, זקוקים ליותר תשומת לב או השגחה צמודה, אבל העיקר- זקוקים לטיפול יומיומי ורצוי בביתם, במקום בו הם מרגישים בטוחים ומוגנים, במקום המוכר להם – הבית.
משימה לכאורה פשוטה, אך לא. היא נתגלתה מורכבת ומלאה קשיים.
תשומת לב והשגחה על ההורים ועל סיעודיים בכלל דורשות רשת של תמיכה: משפחתית, קהילתית ובעיקר כלכלית.
אז איך ביצענו את המשימה? – התחלנו לפעול, כל אחת בסיפור שלה, ונתקלנו במהמורות.
כאשר התחלנו לבדוק מהן הזכויות של הורינו, הבנו בבת אחת ובאופן אכזרי למדי כי מעבר לקצבת אזרחים ותיקים, אשר אינה יכולה להבטיח קיום בכבוד, הדרך היחידה בה המדינה יודעת לעזור לאנשים בגיל השלישי להזדקן בכבוד היא באמצעות הגדרתם כ"סיעודיים". ואל מול המנגנון המזכה אותם ב"גמלת סיעוד" נותרנו המומות. כן, הלם תקף אותנו – הורינו, אשר נולדו פה, או עלו ארצה, לקחו חלק בתקומת המדינה, הקימו או עבדו במפעלי הארץ השונים, לחמו במלחמות ישראל וכן הלאה, וכולם שילמו במשך שנים ארוכות מיסים כחוק, כולל את דמי הביטוח הלאומי, והנה עתה, לעת זקנתם, כאשר הם זקוקים לעזרה צמודה בביתם, המדינה הזו, בה בטחו, לא השכילה ליצור מנגנון אשר ייצר פתרונות שיאפשרו להם להזדקן בכבוד, והיא משאירה אותם ואת בני משפחותיהם להתבוסס בקשיים, כאשר הסכום המרבי של הקצבאות שהיא מעניקה לאזרח הוותיק הנזקק לעזרה, אינו מכסה אפילו מחצית מההוצאות שנגזרות עליו עקב מצבו הבריאותי. וכך גם דינם של כל הסיעודיים האחרים הנאלצים להילחם על מנת לקבל סיוע מהמדינה, אם מדובר בילד או ילדה, נער או נערה, גבר או אישה, זקן או זקנה.
ובתוך תהליך החיפוש אחר פתרונות וסיוע מהמדינה גילינו גם, שכל העניין של הטיפול באזרחים הוותיקים במדינת ישראל מפוזר בין שלל גופים ומערכות שצריך לתמרן ביניהם וללמוד לבד, תוך כדי תנועה, כיצד לעשות זאת:
על מנת לקבל את הקצבאות – עלינו לעמוד בקשר עם ביטוח לאומי; על מנת לקבל היתר להעסקת עובד זר – עלינו לעמוד בקשר עם רשות האוכלוסין וההגירה; על מנת למצוא עובד זר – החוק מחייב אותנו לפנות לשלכה פרטית/תאגיד. וכאשר פנינו לתאגיד דרך חברת הסיעוד, איש לא היה שם כדי להסביר לנו שאנחנו בעצם יכולות לפנות לבד לתאגיד ולהעסיק את העובד באופן ישיר ובכך לחסוך עלויות משמעותיות; כך המשכנו ללמוד: על מנת להבין מה תנאי ההעסקה של העובד – עלינו לעמוד בקשר עם משרד העבודה והרווחה ועם משרד הכלכלה; על מנת לקבל טיפול בבית או במוסד סיעודי – עלינו לעמוד בקשר עם משרד הבריאות; על מנת למצות את הביטוחים הסיעודיים – עלינו להילחם עם חברות הביטוח הפרטיות.
כל אלו, המופיעים כאן ברשימה הולכת ומתארכת, הם בלי שהזכרנו גם את ההוצאות הנוספות, כמו; אגרות, ציוד רפואי, מוצרי ספיגה, הוצאות רפואיות (רופאים, תרופות), מזון מיוחד ועוד ועוד ועוד.
בעיקר, הזדעזענו לגלות, כי סביב הטיפול בהורים שלנו, אשר אמור להבטיח קיום והזדקנות בכבוד, מתנהלת תעשייה שלמה של תאגידים, חברות סיעוד, בתי אבות, יועצים, כל מיני גופים שמעניקים יעוץ משפטי ועוד.
כך, שקענו בים של מידע חיוני.
הגענו להבנה, כי אם לא ניקח את האחריות לידינו, וכמה שיותר מהר, נהיה אנחנו הבאות בתור- נהיה הזקנות העניות או הסיעודיות חסרות הכל וחסרות הקול.
ההבנות הקשות הללו הוצגו ע"י אופירה מוסקוביץ', יוזמת המטה, באופן בהיר במסגרת הוועידה הארצית הראשונה בנושא סיעוד הזקנים.
"אנחנו קורסים" – זעקת נציגת המשפחות המטפלות בקשישים סיעודיים.
14 בנובמבר 2018
הממצאים הללו הניעו אותנו לפעולה לטובת כלל הסיעודיים
"מטה מאבק הסיעודיים" נוסד ב-דצמבר 2017 על מנת לרכז את המידע ולפעול במספר מישורים:
מול מוסדות המדינה – אנו מבקשות לחולל שינוי בחוקים ובתקנות לטובת שיפור איכות חייהם של האזרחים הסיעודיים, במיוחד הוותיקים, אשר זקוקים לעזרה ומבקשים להזדקן בכבוד. אנו חושבות שלהורים שלנו מגיעה אהבה על כל מה שהם עשו עבורנו ועל היותם אזרחי המדינה, לסיעודיים שלנו מגיע לחיות בכבוד ובלי פחד, ואם הם רוצים – בביתם, תחת השגחת בני משפחתם האוהבת, ולא להתגלגל במוסדות, נתונים לחסדי זרים. אנו מבקשות לגייס את המדינה להבנה שהיא־היא האחראית לתקן את הטעויות שהיא עשתה בכל מה שקשור לטיפול באזרחים ותיקים.
מול הסיעודיים ומשפחותיהם – אנו מבקשות להעניק תמיכה למשפחות המטפלות ולסיעודיים בתחום מיצוי הזכויות וההתמודדות עם המצב המורכב, תוך שמירה על זכויותיהם, על איכות חייה של המשפחה, ובעיקר תוך מניעת מצב בו המשפחות תנוצלנה כלכלית או בכל דרך אחרת על רקע המצוקה בה הן נתונות.
לשם כך גם הקמנו את קבוצת הפייסבוק "הזדקנות בכבוד", אשר חברים בה עשרות אלפי אזרחים ובני משפחותיהם. קבוצה פעילה מאד, אשר מציפה מצוקות קשות של המשפחות ברמה היומיומית.
המטה והקבוצה מנוהלים בהתנדבות ע"י: אופירה מוסקוביץ', ענת אימבר, פאני שחם ומאירה וסרמן.
עורכות הדין מאיה גור בנדס ודפנה שגל פודור הצטרפו לצוות המטה ב-2020. משמשות כמומחיות בתחומן בקבוצה ונותנות מענה מקצועי לחברים בה, מופיעות יחד עם אופירה בשם מטה מאבק הסיעודיים בוועדות הרלוונטיות בכנסת ומסייעות בהליכים הפרלמנטרים.